החאן - הנשים העליזות מוינז'דור

7 תרגם את שקספייר בהשראת שפמו ל נסים אלוני יהויכין פרידלנדר עונג מפרך הוא להתנהל בעקבות ויליאם שקספיר, במרחק ארבע מאות שנה, כדי לתרגם לעברית את הקומדיה שלו 'הנשים העליזות מוינדזור'. השנים ציעפו את מיליו האנגליות אך הפכון למטבעות- ט בשדות מוקשים ֵ לשון ברוב השפות, אף גודדו סביבן גדודי פרשנים, עד שהמתרגם מוצא עצמו לוא ן אשף-התיאטרון הזה, שקספיר. ֵ ברצותו לכוון אל מה שנדמה לו כי אליו כיו מטרונית רבת שנים היא גבירת התיאטרון, ובימינו - וגם במקומותינו - מתרננים לעתים כי נס לחה: דעת הקהל הדמוקרטי נתונה להצגות המתחוללות מחוצה לה - בעיתונים, בטלביזיה ואפילו ברחוב. חוה של פּטרוֹנוּת, מפקיעים את עושי-ההצגות הישנים מרשויות- ֶ ועושי-ההצגות הללו, במין מ השעשוע ומנשאים אותם אל חיק השיש של פנתיאונים ואקדמיות, או כופים אותם כמין משא על גבם של תלמידים. י אוֹדרי ויוֹסל בּרגנר, שהיטו אוזן ַ תודתי נתונה בזה גם לידיד קשבת ובאורך-רוח לתרגום העברי, אף העירו את הערותיהם, לאחי, שאול אלוני, שטרח וניקד את כל המחזה הזה, ולברוך ע והביא את הספר לדפוס. ַ ג ָ י ֶ שׂראל, איש 'דביר', ש ואם חרף כל אלה אין שקספיר יורד מלוחות-המודעות של התיאטרונים, אלא מוסיף להתגלגל בגלגולים שונים ומשונים על הבמות, אף ס". האם אחטא אם אספר, כי בלכתי ֶ למלא קופות או לגרום גרעונות, אולי אין זה מיותר להטעים שהוא היה – ונשאר - איש ה"שוֹ-ביזנ בעקבותיו הנחה אותי שׂפמו? קודם למעשה-התרגום לא שיערתי, שהאיש הזה טפח לו שפם כזה, דקיק, המיוחס בדרך-כלל לגנדרנים. ר מעט בשני קצותיו כלפי מעלה - פתח לי מין צוהר אל עולם ֵ תּמּ ִ השפם היומיומי הזה – שבסופו, באנדרטה שלו שבעיר-לידתו, הוא מ של שחקנים שבו התהלך, מאלתר להם שורות על-פי גחמנותם, משנה דמויות על-פי מוצאם, מדביק להם מלים שעפות ברחוב. ודרך השׂפם הדקיק הזה ראיתי את חרדותיו של איש-התיאטרון: את הציפיה מאחורי-הקלעים לכוח-עבירותה של מלה או שורה, את חישוב תובענותו של הקהל וההימור על תגובתו, ואת ההעזה להגניב לו את אשר אין הוא מצפה לו. והלא אין ביכולתנו אלא לשער - איש איש על פי נטיית לבו - מה היתה ההצגה אז, לפני ארבע מאות שנים. ה ולכל אוֹה במחזה, אך התרתי לעצמי לשמוט ממנו אלים וגיבורים, שאינם פנים מוכרות ַ א ואכן השתדלתי להטות שתי אוזניים לכל לצופים אשר המיתולוגיה שלהם אחרת היא: אין הבמה סובלת הערות-שוליים. ובשל אותה סיבה הוספתי פה-ושם מלה או שתיים או שלוש, שתסברנה לצופה ולקורא מהו, למשל שיסוי כלבים בדובים, אך לא דילגתי על מלים, או כוונות, שדפוסו של שקספיר סבלן ודפוסנו לא כל-כך. אף הרשיתי לעצמי חופש כלשהו בתרגום שורות-השירה, שאמנם עיתונים. ַ ע ֵ לּ ַ ע ְ אינן רבות במחזה הזה: דורו, מספרים ההיסטוריונים, היה רגיל בשמיעת חדשות בשירה, דורנו מ מכאן שמשהו נשתנה, כמו שאומרים, במרוצת המאות שחלפו. אך המתרגם, משהחל מפשפש בכליו של המחזאי, מצא עצמו מפועם ר ועוקצו לא פג וחכמתו לא נתבלתה וליחו לא נס אפילו בתיאטרונינו הבהולים על שתי מערכות בנות שעה ַ מ ָ מול מחזה שטעמו לא נ כל אחת, פחות או יותר. ועוד יותר מכך, נדמה לי כי דווקא המחזה הזה - אולי בדומה לחלק האחרון מ'הסוחר מונציה' - ממש הותז ף, מין שריד של שבט שתמיד נדמה כי הוא ָ ט ְ ס ְ ל ַ אל ימינו הדמוקרטיים. נמצאתי לכוד בקסמי הפאתוס העגום של האביר הזה, סר ג'וֹן פ חק שלא במקומו: איש גולה בקרב אזרחים ׂ ַ הולך ונכחד, נושא בדבלולי שערו וזקנו פרעוּת-של-חופש-לא-ידוע, גינוני תמהוני המש שעתידים - כבר באותם ימים, אך בודאי בימינו - לרשת את הארץ. אודה, נכמר לבי עליו, על האיש שחזר מן המלחמות, ונדחה בקש ף וגינונים כאלה, מוקצים מחמת הספק שנותנים בהם עד עצם היום הזה. מצאתי, איפוא, ָ ט ְ ס ְ ל ַ בידי הגברות; אך דומני כי פרעוּת כזו של פ ר', שהרי הוא גם זכאי ֶ ף לבדו בתואר 'ס ָ ט ְ ס ְ ל ַ כי נכון יהיה לכנות את כל גיבורי המחזה וגיבורותיו בתואר 'מר' או 'גברת' ולכנות את פ לכך בדין. ובשל אותה סיבה, נדמה היה לי כי מוטב לתרגם את שם המחזה כפשוטו, ולא לתבלו אפילו בקמצוץ של שפה-גבוהה, חרף זוֹר העליזות' בתרגומו של נתן אלתרמן. ְ דּ ְ ינ ִ הפופולאריות שלה זכה השם 'נשי ו הקורא אשר יצפה בהצגה, ימצא כי כמה מחלקי המחזה הושמטו מן ההצגה, וכי כמה מן השורות הנאמרות אינן מופיעות בספר. וכבר הזכרתי פה את בהילות התיאטרונים שיש לה סימוכים בקוצר-הרוח של קהל בימינו. אולי כאן גם המקום להוסיף, כי עדיין יש רבים בין צופי-התיאטרון במקומותינו, ואפילו בין אלו היודעים עברית על בוריה, אשר מתרגמים במוחם את הנאמר ם אחרת. אולי אין זה אלא שריד מחרדות המתרגם, אך ככל שלא ייראה הדבר מוזר, ֵ על הבמה לשפת-א נמצאתי חושש לתרגם לעברית ציטוט אנגלי מן התנ"ך, פן ייראה חריג. ועם זאת מצאתי כי 'רצח השפה האנגלית' במחזה, מן הראוי שיתבצע גם בשפה העברית: אחר-כך, לאחר ההצגה, או-נא את אשר נחסר וגם את אשר נרצח. על כן אל-נא ְ צ ִ אם תחפצו, איש-איש תחת אהילו, מ תפשפשו בשיבושי, או בהשמטות הבמאי, אלא הציצו-נא בשפמו הדקיק של וילאם שקספיר בשעה שכתב - בשבועיים, אומרים, ועל-פי צו מלכּתו, אומרים - את הקומדיה לזמננו על 'הנשים העליזות מוינדזור'.