החאן - פילוקטטס מאת היינר מולר

11 מבין מחזותיו הגדולים שנכתבו והועלו בשנים ההן: "מאוזר", "גרמניה מוות בברלין", "המשימה", "קווארטט", "המלט משין", "שדרות וולוקולאמסקי" ועוד. במחזות אלה מולר השית פרקטיקה חדשה שמשכה אחריה תיאורטיקנים רבים שהגדירוהו, למעשה, כאבי התיאטרון הפוסט דרמטי: מולר השתמש במחזות קלאסיים, פירקם לגורמים וכתב אותם מחדש, לעתים בתוך מבנים אבסטרקטיים שעד שאינם מגיעים למימוש בימתי אין להם מובן אמיתי. הרבה ממחזותיו שנכתבו בשנים ההן נקראים ככתבי חידה של אסוציאציות, נטולי סיפור, שלד עלילתי ואף דמויות, כאילו שהוא בעצמו מנסה לעקר משמעות גלויה כלשהי מיצירתו, אולי מחשש השלטונות, אולי כמחאה נגד פרשנות אחידה של קחו ותעשו עם החומר הזה מה שאתם רוצים! בכל מקרה, מחזות אין אמת אחת! אין נרטיב אחד! יצירתו, ואולי גם כמעין קריאה לבמאים: אלה עשירים באלוזיות, בהומור ובחידושי שפה בלתי רגילים. החופש לכאורה שמחזותיו מציעים קסמו עד מאד לבמאים ולשחקנים. הוא מונה 1970 תהליך הרהביליטציה שמולר עבר היה ארוך מאד ונבע כמעט כולו מהצלחתו האמנותית והכלכלית במערב גרמניה. בשנת הוא 1980- לדרמטורג של ה"ברלינר אנסמבל", כפי שהוא אמר: "התגשמות חלומותיי", ומעין גושפנקא לכך שהוא-הוא היורש של ברכט. ב הזמין את הבמאי האמריקאי האוונגרדי רוברט ווילסון לעבוד במזרח ברלין: השותפות ביניהם נמשכה שנים רבות ושינתה לחלוטין את פני התיאטרון הגרמני של זמנם: סגנונו החידתי-וויזואלי של ווילסון )שלא ידע גרמנית( השתלב להפליא עם האניגמתיות של שפתו של מולר העניק 1988 )שהיה אשף בשפה האנגלית ואף תרגם ממחזותיו של שייקספיר(. מולר הוחזר בינתיים לחברות באיגוד הסופרים הגרמני ובשנת לו מזכיר המפלגה, אריך הונקר, את "הפרס הלאומי של מזרח גרמניה", ובכך, בעצם סיים את תהליך השיוך מחדש שהוא עבר. מולר עצמו העיר על הפרס: "זה שנותנים אותו דווקא לאחד כמוני מראה יותר מכל דבר אחר את אובדן, שלא לומר סיום, דרכה של המדינה הזאת". במשך "חשוב השנים סירב מולר בעיקשות לעזוב את מזרח-ברלין, למרות שאינספור הזדמנויות לכך ניקרו לו בדרכו המקצועית. הוא נימק זאת כך: לי לחיות וליצור דווקא בגרמניה המזרחית, כי דרכה עובר הגבול האמיתי של העולם של ימינו. צורתה של המדינה הזאת היא צורתו של העולם וזה בא לידי ביטוי בעיקר בחומה שמפרידה בין שני חלקי העיר הזאת". מולר חווה את נפילת החומה ולאחריה אף היה תקופה קצרה המנהל האמנותי של ה"ברלינר אנסמבל", התיאטרון שהוא כה העריץ ואהב. הוא מחזות ותסכיתים, הוציא כרכי שירה, פרוזה, מסות ומאמרים. הוא אהב לדבר – אם כי שנא לפרשן את מחזותיו – וקיים אינספור 42- כתב כ ראיונות עם תקשורת ועיתונות מכל העולם. כמו ברכט לפניו, גם מולר התענג כל הזמן – אבל כל הזמן!! – על סיגרים וויסקי. כנראה שהנאה .1995- זאת אחראית באופן חלקי לפחות על מותו מסרטן המעי ב כבמאי, מולר אחראי על אחד "השלאגרים" הגדולים ביותר של התיאטרון הגרמני שאחרי המלחמה. "עלייתו הבלתי נמנעת של ארתורו אוי" של ממשיכה לרוץ עד היום בברלין ובסיורים בכל העולם – לאחרונה ההפקה גם התארחה בארץ. 1995- ברכט שהוא ביים ב"ברלינר אנסמבל" ב אבישי מילשטיין 2016 אפריל נמרוד ברגמן