החאן - נושים - מותחן קלאסי על אהבה, תשוקה ונקמה

9 - מזווית אחרת – העניין של הרצח הנפשי שמוביל למוות פיזי, הוא שונה מאוד כאשר הדמויות של גוסטב ואדולף הן קרובות בגיל, לעומת כשהן מאוד רחוקות בגיל. למה, בעצם, ביגרת את הדמויות? - הביגור היה משתי סיבות. זה מתחיל מהאישה. אם היא מבוגרת ב- שנה מהצעיר, אתה מקבל אנומליה של אישה שמחפשת מין כל 15 הזמן. לעומת מצב בו הוא בגילה, או קצת יותר מבוגר ממנה. כאשר הדמויות רחוקות בגיל - אני מקבל את המבוגר מול הצעיר עם החוכמה, עם הידע והיכולת שלו לעשות את המניפולציות שהוא רוצה. כשאני משתמש בפער בין האישה והגבר, כאשר האישה המבוגרת מחפשת צעירים, יש בכך קסם מיני וגם קסם מסוכן; יש בה משהו לא יציב, מערכת לא יציבה ויש קסם מיוחד באנומליה הזאת. - אבל אתה מכניס גם את המילה שלא מופיעה בצורה כזאת אצל סטרינדברג – "הזדקנות". אצל סטרינדברג נאמר – "מתקדמת בגיל", "מתבגרת", משהו כזה. - נכון. בהזדקנות – אני מתייחס לאימה הנובעת מההזדקנות של האישה. אני בעצמי מגיע לגבורות. אצל גברים הזדקנות זה לא כל כך נורא. ממנה, מן האישה המזדקנת, אתה לוקח הכול – אתה לוקח את הנשיות ואת הכוח. פער הגילאים עושה את זה נכון יותר, מוקצן יותר. של סטרינדברג. מה כל כך מושך 3 - מחזות של איבסן ו 5 - ביימת אותך ביוצרים הצפוניים האלה? - יש בהם משהו מהצדק האכזר, מהאמת האכזרית, עד הסוף. מה שאיבסן וסטרינדברג הצליחו לעשות, וגם צ'כוב שנולד מאוחר יותר – זה ריאליזם במובן הכי עמוק ומסוכן של המילה: במציאות המוכרת לנו, בשפה שדומה לשפה שלנו, החדר המוכר הופך למשחק מלחמה. אולי אחד הדברים שמשכו אותי – זה הבלבול המוחלט של מה זה ריאליזם. סטרינדברג עושה כאן וריאנט נטורליסטי של ריאליזם, שבו האדם הוא תוצר של הסביבה. סטרינדברג צריך להיות המחזאי של סוף המאה , צריך לקבל מהמחזה הזה עירוי דם למחזות הישראליים. אני 21 - ה בוחר את הדברים שאני מביים שבכול פעם תהייה איזו שליחות קטנה. - הנושא של ריאליזם – בהצגה בתיאטרון ״זווית״ היה חלל מאוד דחוס, מאוד קטן. מה ההבדל בין החלל ההוא שאיננו חדר, איננו דמוי מציאות, לבין החלל שאתה בונה עכשיו? - סשה ליסיאנסקי מעצב התפאורה, השתמש בצבע האפרפר הארגמני ששולט בבגדים ובכול, אבל החדר הוא לא חדר. אצל סטרינדברג יש שולחן. הוצאתי את השולחן. השארתי רק את הכלים ההכרחיים לעלילה. הקירות הם קירות שקופים. כך זה מועצם פי כמה. עניין הדחיסות דקות. איך 20 – מאוד מעניין אותי. המחזה מתרחש במשך שעה ו דקות למצות כל דמות עד תומה. ובעלילה 20 – הוא הצליח בשעה ו עצמה - מ"תודה" ל"תודה", ועד לרצח. הטכניקה של הצפיפות – זו טכניקה, זו הנדסה. זה מה שמרתק אותי. ריאליזם זה סגנון דחיסה וזה מה שמעניין אותי, בעיקר בהשלכה לתיאטרון הישראלי. - מה שראיתי בסקיצות של התפאורה – זה מאוד הזכיר לי תיאטרון אקספרסיוניסטי. - נכון, אקספרסיוניזם זה הדגשה של מספר קווים בהתעלמות מפרטים או ניואנסים שוליים. - זה משקף עולם פנימי. - בלי כל ספק, אנשים מיוסרים. סטרינדברג היה אדם חילוני. ויש בו רחמים על המין האנושי. התכנסנו הערב לחמול על עצמנו. זה תיאטרון. - בוא ניגע במושג הדמות ובעבודתך עם שחקנים. ישנן שלוש דמויות עם מאפייני פעולה מאוד מחודדים. - החזרות מאוד אינטנסיביות. שלוש מילים לא הוזכרו בהן – לא דמות, לא מצב, לא יחסים. ברגע שאתה עובד בצורה ליניארית, דמות היא א-ב-ג. זו טעות ענקית. כשאני עובד בתורה שלי - דמות היא סך כול התנועות הלא-צפויות שלה. וכך סטרינדברג כותב. אני בסך הכול תלמיד, זיככתי מהדברים ספר הדרכה בשביל עצמי, להבין מה אני עושה בתיאטרון. טקסטים משתנים. הדמויות משתנות. מה זה רוצח? הדמויות מצטברות והיחסים הם פועל יוצא, לא נקודות מוצא. מה זה מצב של נהר? אין מצב של נהר. הוא זורם. אתה כל הזמן נמצא בתנועה. בדינמיקה. - בנושא הקונוונציה הרב משמעית של ה"ציתות מאחורי הדלת" בטקסט המקורי, ואצלך זה במחסן, זו גם קונוונציה רב-משמעית. היא קונוונציה של טרגדיה וגם של קומדיה, ובוודאי בתקופה של יצירה טרגי-קומדיה. איפה היצירה בין קומדיה ַ סטרינדברג שקרא ל לטרגדיה? - אני מחבר את האפליקציה של הדלת/דלתות לריאליזם. דלת בתיאטרון זו לא דלת בבית. דלת בתיאטרון נפתחת ומשם תיפתח הרעה. משהו ישתנה. כל פתיחה וכל כניסה משנה הכול. ברגע שבניתי חדר – החלון, הווילון, כל דבר הוא הרבה יותר מווילון, ובעיקר דלת. מי נכנס? מי בא לבקר? הדלתות הן הרבה יותר מדלתות. כאן הכפלתי את הדלת. כל הקונוונציה נופלת. 10 המשך בעמוד