החאן - נושים - מותחן קלאסי על אהבה, תשוקה ונקמה

7 בסדר, נניח שהשגת את נקמתך... אבל איך זה, אתה קלה: ט שמאמין ש"כל מה שקורה חייב לקרות", שכל הפעולות שלנו קבועות מראש, שאין לנו רצון חופשי - לא לגמרי... גוסטב: איך אתה יכול להאשים אותי במה שקרה?! אתה יודע טקלה: שלא הייתה לי שום ברירה. התורשה והסביבה הן שכפו לנקום?! ָ עלי לפעול כפי שפעלתי! באיזו זכות באת זכות?! שום זכות! התורשה והסביבה הן שכפו עלי לנקום! גוסטב: הוגן, לא?! ואת יודעת מדוע ניצחתי? מדוע שניכם נידונתם מראש ליפול בפח?! כי אני חזק מכם וחכם יותר! "אידיוט", הא?!... מי עכשיו ה"אידיוט"! תזכרי טוב טוב את השיעור - לא כל מי שלא כותב ספרים ולא מציירציורים הוא בהכרח אידיוט! (משליך את הספר לרגליה, עומד לצאת) וכל זה רק בגלל שפגעתי ב'כבוד הגברי' (בזלזול, צוחקת) טקלה: שלך?!... "רק"?! תתביישי לך אשה מופקרת! גוסטב: עדיין מאשים, נקמה, נקמה! שכחת ש"בלי רצון (בציניות) טקלה: חופשי אין אשמה"! אבל יש אחריות! כי תמיד יש שוליים צרים שבהם, למרות גוסטב: הכול, אנחנו פועלים מתוך רצון חופשי! נכון, "אין אשמה", אבל באזור הצר הזה חלה חבות מלאה על מעשינו! ובמוקדם או במאוחר מגיע יום הפירעון, יום שבו הנושה דופק בדלת לגבות את החוב! ואתה באת היום לגבות את "החוב", הא? טקלה: ְ ממני, לא מה שקיבלת ְ באתי לקחת את מה שגנבת גוסטב: כמתנה. את גנבת את כבודי, ויכולתי להחזיר אותו רק כשאפשיט ממך את כבודך שלך... צודק, לא?! ״כבוד״, המממ... ועכשיו אתה מרוצה. (בציניות) טקלה: (פונה לצאת) עכשיו אני מרוצה. גוסטב: מתוך המחזה יהויכין פרידלנדר, אודליה מורה-מטלון