החאן - נושים - מותחן קלאסי על אהבה, תשוקה ונקמה

לאהוב פרושו לוותר לאחר, לתת... קלה: ט כן, לתת, זה תפקידו של הגבר, ואני אדולף: נתתי, נתתי, נתתי! ?!... נתת מה?!... ָ נתת טקלה: הכל!!! אדולף: אז עכשיו אתה מגיש לי את החשבון? טקלה: ואם קיבלתי את כל המתנות ש"נתת" לי, זה רק מוכיח שאני אהבתי אותך, כי מתנות אשה מקבלת רק מהמאהב שלה. וזה מה שהייתי, הא?! המאהב שלך! אדולף: אף פעם לא הייתי בעלך! וזה לא הרבה יותר מענג? לשחק טקלה: את תפקיד ה'בעל', זה מה שהיית מעדיף? ובכן אדולף, בעל אני לא רוצה! ואם תפקיד המאהב לא מספק אותך אתה יכול ללכת. מתוך המחזה 10 - הדלת היא המקום שממנו הם מצותתים? - כן. גם בניתי מחסן. יחידה צמודה ומחסן ביניהם. כשהוא מצותת מהמחסן, אתה מצפה שהדלת תיפתח. כאן הכניסה משמעותה שנפתחו שערי הגיהינום. ריאליזם זה סוג של פיוט, בו התחביר הוא פנימי, אוטונומי, ולכן יש להיזהר מכל המושג הפיזי של החדר. צריך להוציא את הפיוט מתוך זה. והוא עצום. - אחת מהאסטרטגיות המעניינות מבחינה דרמטורגית ביצירה, שיש בה שלוש נקודות ראות. זה מחזה רשומוני. אבל – בתמונה הראשונה לפחות, הצופה רואה מוי הגיבור הטרגי הקלאסי, ְ ד ִ הכול דרך העיניים של אדולף, מה שהופך אותו ל שלוקה בעיוורון. תתייחס בבקשה לעניין של נקודות הראות ולעניין הגיבור הטרגי. - כשאתה אומר "נקודות ראות" או "גיבור טרגי", מבחינת הצופה, זה מה שמשתמע. אבל מבחינת השחקן - זה שונה. אדולף הוא הגיבור הטרגי, שמוביל את התמונה הראשונה: הוא כל כך בודד, כל כך חסר ישע עד שהוא צריך להעריץ מישהו, להיתלות במישהו. לאט לאט עד שהוא מעכל מה קורה – וזה מאוחר מדי. הטרגיות היא כתוצאה מההיתלות בגורו, אדולף הולך אחריו כעיוור. גוסטב קובר את אדולף אפּרִיורית. המהלך של האכזריות מתחיל בהתנהגות של שיחת שני אנשים בחדר. מי מדבר ככה בחדר? אף אחד לא מדבר ככה בחדר. בשעה וחצי לא גומרים חיים שלמים. הגיבור הטרגי ונקודת המבט היא של אדולף שאינו יודע מי זה גוסטב, וגם הקהל אינו יודע מי זה גוסטב. - אחת התדמיות הפופוליסטיות שסטרינדברג קשור בהם זה המיזוגניזם – שנאת נשים. וב"נושים" זה הרבה יותר מורכב מזה. גם אם אנחנו מתייחסים לשנאת נשים, או ליחס מסוייג לנשים במחזות אחרים, יש רושם שטקלה היא דמות הרבה יותר מורכבת. - בלי שום ספק. טקלה רוצה להיות נאהבת. כל דמות של גיבור טרגי היא דמות מורכבת. כולם חסרי ביטחון, חוץ מאשר גוסטב. - אולי מפני שאין לו יומרות. - כמו שגוסטב אומר במחזה "אני חזק יותר וחכם יותר, לא כל מי שלא כותב ספרים הוא אידיוט". זו נקמה של מורה לשפות מתות. אודליה מורה-מטלון, אריאל וולף