"אתמול, בין שמונה לעשר בלילה, בסטודיו באבנידה בוליבאר, היו שלושה אנשים שבאו לרצוח, ואחד שבא להירצח. זה היה צריך להיות בסרט, אבל זה יצא – בחיים. המוות. המצלמה הפסיקה לצלם, ואבי היה מונח שם, מת. "
כך מתאר הנסיך פרדי בתמציתיות בתחילת המחזה את שעתיד להתגולל במהלך שאר ההצגה, באוזניו של מפקח המשטרה קפיטן מיגל מגרס. את שלוות חייו הפר יום אחד במאי קולנוע בשם ז'אן פול קרופניק כאשר הציע לו לככב בתפקיד עצמו, בסרט על חייו של אביו, המלך הגולה של בוגומאניה הגדולה. הנסיך רואה את העתיד בקולנוע, אך המלך מסרב לשתף פעולה ולשחק בתפקיד עצמו בסרט ועוד יותר מכך מסרב להאמין שאותו קרופניק הוא שליחה של דולי קוקומאקיס, הספונסרית הניו-יורקית המממנת מזה שנה ושלושה חדשים את מחייתו בתמורה לזיכרונותיו - אותם הוא מעלה על סלילים מגנטיים ושולח אליה.
למחזה "הנסיכה האמריקאית" התוודע הבמאי והמנהל האמנותי של תיאטרון החאן מיכאל גורביץ' בצעירותו על ידי הקשבה להקלטה על גבי תקליט של ההפקה מ-1963 בה כיכבו אבנר חיזקיהו ויוסי בנאי. משבגר והחל לעבוד בתיאטרון הבימה היה אמור גורביץ' לביים את המחזה ב-1982 בכיכובם של ישראל ומשה בקר, אך משנעשה אלוני מעורב בהפקה הוא לקח על עצמו לחלוטין את עבודת בימוי ההצגה ההיא. בהצגה המקורית עמדו על הבמה למעשה רק שני שחקנים שגילמו שלוש דמויות - המלך/השחקן והנסיך. עבור ההפקה השנייה שלו הרחיב אלוני את המחזה ואף הפך כמה מהדמויות שבהפקה המקורית הופיעו רק כקולות מוקלטים, לשחקנים בשר ודם.
עתה, 27 שנים לאחר מכן, תחת ניהולו האמנותי של גורביץ' עולה המחזה בתיאטרון החאן בבימויו של אודי בן-משה, אשר נחשף אליו לראשונה כששיחק בה בהפקת בית ספר תיכון. מבין שתי ההפקות בחר אודי בן-משה את הטקסט של הראשונה כמוביל אותו, "התחושה היא שנסים ניסה להבהיר משהו בגרסא השנייה, על ידי הוספת הדמויות והטקסטים, אבל במקום להבהיר זה רק טשטש. אני משתמש בגרסא הראשונה כדי למשוך את תשומת ליבי לדברים שבעיניו של נסים לא היו פתורים בגרסא הראשונה ומנסה לפתור אותם בדרכי שלי".
"אני מאוד אוהב את הסתירות שיש אצל אלוני, אבל זה גם אחד מהקשיים. כמו צמח מטפס שמשתלט על הגן, לפעמים הוא מסתיר את הארמון. אני מרגיש שסצינה היא תמיד על משהו מאוד קונקרטי אבל המשהו הזה מאוד חמקמק כי אצל אלוני המשל שולט". במקרים בהם חש בן-משה כי ישנה חזרה על אלמנטים או דגשים, הוא קיצץ "אבל לא בלי חרדת קודש. ברור לי שלמחזה הזה ולסצינות שונות בו יש מקום בפנתיאון של התיאטרון הישראלי, ונכון לעכשיו, לדוגמא, סצינת ההכתרה המפורסמת עם הבלונים לא נמצאת בתוך ההצגה שלי. אני מרגיש שהטקסט עצמו על עולם המלוכה מול הדמוקרטיה נאמר במקומות אחרים, וכך גם עם האלמנט של הבלונים. זו סצינה שאלוני התכוון לכתוב אותה כמייצגת את קולנוע ה-'מסחרה' של קרופניק, אבל למעשה הוא כתב סצינה של קולנוע די מתוחכם, וכאן מתחיל הבלבול שלי כצופה".
אריה צ'רנר מגלם את המלך בונפציוס-ויקטור-פליקס לבית הוהנשואדן, מלך בחסד אלוהים על בוגומאניה הגדולה, נסיך אוגוסטה עילית ומרקיז חבל פוק. עכשיו, פליקס ואן שואנק, מורה לצרפתית. בנוסף לתפקיד המלך, מגלם צ'רנר גם את השחקן הנקרא לתפוס את מקומו כשהנ"ל מסרב להשתתף בצילומי הסרט על חייו.
עבור אודי רושטילד המגלם את הנסיך פרדי זהו תפקידו השני במחזה של נסים אלוני, ואף השני אותו גילם במקור יוסי בנאי. הראשון היה התפקיד של המשורר הקטור במחזה "בגדי המלך", אותו ביים מיכאל גורביץ' כשיתוף פעולה בין החאן להבימה ב-2004. אודי מרגיש שלמרות הדמיון בין הנושאים של חילופים בין ישן וחדש במחזה ההוא, "ב-'הנסיכה האמריקאית' הדימוי ליחסי האב והבן הוא הרבה יותר ברור וחד-משמעי, כך שאין כאן חזרה אלא התפתחות ובעיני גם התקרבות למשהו אישי יותר".
השניים משחקים על במה עירומה כמעט, בה אביזרים מועטים בלבד. "אני מרגיש שמרכז המחזה הוא כס המלך", מסביר בן-משה, "והשאלה היא רק איך מאירים אותו. באור אפור של המציאות בה חי המלך הגולה, או באור הזוהר של הקולנוע, של הניסיון לחיות את מה שהיה פעם". כשבועיים לאחר תחילת החזרות, ביקש הבמאי מהצוות הטכני של התיאטרון שיתקינו עבורו בחדר החזרות, באופן לא-שגרתי, כמה פנסי תאורה מקצועיים הניתנים לשליטתו ולשליטת עוזרת הבמאי במהלך החזרות. "זה מחזה שהוא פלאש-בק, תיאטרון סיפור שבו צריך למצוא דרך לתת פוקוס גם למספר וגם לדמות שעליה מסופר. ברגע שהבנתי שהתאורה יכולה לסייע לי בזה, ביקשתי אותה. זו הפעם הראשונה שאני מביא תאורה לחדר החזרות והיא באמת הפכה להיות שחקן משמעותי בהצגה הזו".
אין זו התנסותו הראשונה של בן-משה בבימוי מחזה של אלוני. ב-2005 עשה זאת עם המחזה "נפוליון חי או מת" בביצוע תלמידי שנה ג' של הסטודיו למשחק ניסן נתיב (מחזור מ'). ההפקה ההיא קצרה שבחים רבים, והסבה תשומת לב רבה לעבודתו של הבמאי הצעיר. גם בהפקה ההיא, כמו היום, שיתפה איתו פעולה בתחום המוסיקה היוצרת קרן פלס. במהלך החזרות מנגן אודי עצמו על קלידים המצויים ליד שולחן הבמאי, ומלווה בנגינתו את השחקנים. "זה עוזר לי מאוד להבין מה אני מחפש, מה הטון של ההצגה ובאיזו מידה מוסיקה יכולה לעזור. קרן באה לצפות בחזרות, שומעת אותי מנגן ומנסה לקלוט את רוח הדברים. ככה, למשל, אני גיליתי שהמוסיקה בהצגה הזו צריכה להיות מאוד עדינה. את העדינות הזו אולי נשבור בקטעים הפסבדו-קולנועיים, שם נוותר על הכלים הרומנטיים לטובת כלים בומבסטיים יותר שיעזרו להבחין בין המציאות לקטעי הקולנוע".
על הפחד שיקרה לו מה שקרה פעמים רבות לאלוני עצמו, שהקהל לא הבין את הצגותיו, מספר אודי, "אני חושב שהמפתח הוא בלמצוא את הדרך לשחק את מה שעומד בבסיס הסצינות האלה - מצב ורצון. מדובר ביחסים. לא להתאהב בשובבות של נסים עם השפה, אלא לתת לפייטנות לשרות מעל הדברים הקונקרטיים יותר. מערכת היחסים בין אב לבן היא כזו שנכתב עליה רבות משום שהיא מעסיקה הרבה אנשים. הצורך של הבן להשתחרר מהצל של אביו, הצורך של האבא לראות את הגשמת ציפיותיו בבן, הקונפליקט בין הרצון הזה לרצון של הבן שהאב יקבל אותו כמו שהוא, שיאהב אותו. הצורך של שניהם באהבה. אם נצליח לגעת בזה, הנמשל יהיה ברור מבעד לכל היופי של המשל".
