צירופי מקרים

בזמן האחרון, בעקבות העבודה על "חוקר פרטי", אני נזכר באחד המחזות הראשונים שלי:  "מסע לכיוון הים".  גיבור המחזה משוטט בעיר חשוכה, מנסה  להגיע אל הים.  אלא שרחובות העיר חסומים והוא אינו מוצא את דרכו. במסעו הוא נקלע לשלושה מעגלי אור, בהם עלמה, ילד וזקן. היום נראה לי המחזה בוסרי למדי, אבל אני מגלה בו  נושאים אליהם חזרתי ב"חוקר פרטי". מסרתי אז את המחזה לשחקן המשורר אברהם חלפי וביקשתי ממנו לחוות את דעתו. אחרי שקרא הזמין אותי ל"כסית", נטל עפרון ועבר איתי על המחזה מילה במילה.  בכל פעם שניתקל באיזה משפט שמצא חן בעיניו, שיבח אותי. בכל פעם שנתקל באיזה ביטוי של ניבול פה, מחק אותו. אחר כך נפגשתי עם הבמאי חנן שניר שניהל באותה תקופה פרוייקט ניסיוני בבמת החזרות של התיאטרון הקאמרי. הוא הזמין אותי אליו, ניתק את הטלפון וביקש שאקרא לו את הטקסט. בסוף הקריאה הודיע כי יאפשר לי להעלות את המחזה. זו הייתה הפעם הראשונה שביימתי בקרבה לתיאטרון מקצועי. עד היום אני חש אסיר תודה לשניהם, למשורר ולבמאי שהתייחסו בכבוד לפרי הבוסר שלי ואפשרו לי לעשות צעד לכיוון הים.

כיוון שנולדתי וגדלתי בתל אביב, היה לי הים חלק מהותי מחיי היום-יום. אהבתי לעמוד בשעות אחר הצהריים המאוחרות על החוף ולהתבונן בקו הגבול בין העיר לים, בין התרבות לטבע, בין היום-יום ללא נודע. נדמה שהקו הזה מדמה גם איזה גבול בנפש, בין הלא מודע המסתורי, האפל, לבין התודעה המוארת, הבטוחה. כמה קטן החלק המואר הזה לעומת הים האינסופי הרובץ לחופו. על כל פנים עמדתי רגעים ארוכים, מחכה שתצא מן המים איזו אפרודיטה, אבל בדרך כלל נפלטו מן הגלים בקבוקי פלסטיק ישנים, שבר עץ מרקיב, או גוויה של מדוזה.

הטרגדיה היוונית, כנראה האמנות הדרמטית הראשונה, היא פריו של המפגש בין דיוניסוס ואפולו. כך על כל פנים סבר הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה, ביצירתו "הולדת הטרגדיה מתוך רוחה של המוסיקה". דיוניסוס, אל היין, המייצג את הכאוס, ואפולו, שכלשונו של ניטשה הוא  "אל הכוחות המעצבים", כלומר אל הצורה, משלימים ומאזנים זה את זה.  האדם איננו יכול להכיל את הכאוס, החשיכה הנצחית האורבת מתחת לקיומנו כמו השגעון, אלא בתיווכה של הצורה, הממסגרת ומכילה פיסות קטנות של קיומנו. לעומת זאת, צורה ללא בעבוע הכאוס אינה אלא קליפה ריקה מתוכן.

לפעמים נדמה, כי הכאוס מבצבץ מן היום-יום ומתגלה לנו במה שאנחנו מכנים-  צירוף מקרים. האדם שניצב על החוף, מוצא פתאום איזה קשר בין החפצים הנפלטים מן הים, בין שברי הכלים, פיסות הבד, דפי הנייר המוכתמים. משהו מזכיר לו משהו. עולה בלבו המחשבה שאולי אלה שרידים של איזו אנייה שטבעה, עולה בו התחושה שאולי היו אלה חפציו שלו. בהדרגה הוא מבין שהים מחזיר לו  שרידים מספינתו שטבעה אי פעם בין הגלים.  זהו בלי ספק אחד הנושאים המרכזיים שהעסיקו אותי ב"חוקר פרטי", שם הגיבור חוזר בחקירתו אל החשיכה ממנה נמלט בצעירותו. זה גם מה שכל כך מושך אותי בעבודת התיאטרון, בכתיבה, בעבודה עם השחקנים, ביצירת ההצגה ואף בעבודה מול במאים, מחזאים וכל יוצרי התיאטרון האחרים- הרצון להציל מן הים הגדול של הלא מודע, את מה שנדמה כעקבות וכממצאים למשמעות העמוקה יותר, המקרית פחות, של חיינו.   

אני חוזר למחזה הרחוק ההוא, "מסע לכיוון הים". כאמור ספור המחזה מתרחש בחשיכה גדולה, ואחד המפגשים של הגיבור הוא עם ילד המכוון אליו חץ, ספק קופידון, ספק הוא עצמו. הילד ששיחק בהצגה ואני, מצאנו שפה משותפת והתיידדנו, הוא היה אז כבן שתיים עשרה והקשר בינינו נמשך כשנה אחרי רדת ההצגה. אחר כך נותק הקשר, לא התראינו ולא שמענו זה מזה שנים רבות. כעשרים שנה מאוחר יותר חלמתי חלום: בחלום אפף אותי חושך כבד, ולא יכולתי למצוא את דרכי. אין ספק שהחלום שיקף איזה מצב נפשי שהיתי נתון בו אז וכמובן שלא יכולתי שלא להיזכר במחזה ההוא. עד כאן אין כל דבר תמוה, אולם יום אחרי שחלמתי את החלום צלצל בביתי הטלפון ומעברו השני של הקו היה הילד ששיחק בהצגה. הוא כבר היה בשנות השלושים שלו וביקש להיפגש איתי. לא אוכל לספר על מה שוחחנו, אך די אם אומר שמה שסיפר לי על מצבו ועל רצונו להפגש איתי אחרי שנים רבות כל כך, הזכיר תכנים מן "המסע לכיוון הים". צירוף מקרים? אולי. אבל קשה להימלט מן התחושה שמעברה  השני, האפל, של המקריות, מסתתרת משמעות.

אמנות בכלל ותיאטרון בפרט מנסים להאיר מעט, לחשוף את צידה האפל של שגרת היום יום. אנו מנסים ללכת בצעדינו הקטנים בעקבות פסיעות הענק של הקלסיקנים הגדולים, שייקספיר, מולייר, מאריבו, ומקווים  שגם התיאטרון שלנו מצליח מפעם לפעם לזרוק אלומת אור דקה אל החשיכה, וכך לקלף מעט את קליפת השגרה מחיי היום יום, לאפשר לעצמנו ולקהל הצופים הנאמן שלנו להציץ אל מעבר. ומי יודע, אולי ערב אחד, מתוך אפילת הבמה, בעשן התאורה, כמו מתוך קצף הגלים תיוולד פתאום איזו אפרודיטה.

מיכאל גורביץ'
מנהל אמנותי