מבטים

ב"גן הדובדבנים" אומרת ליובוב אנדרייבנה אותה משחקת אצלנו לאורה ריבלין, רגע לפני שהיא עוזבת לתמיד, את הבית בו נולדה ובו גדלה כל חייה: "אני מרגישה כאילו אף פעם לא ראיתי את הקירות בבית הזה, את התקרה, ועכשיו הייתי רוצה להביט בהם עוד ועוד..." ואחר כך: " עוד מבט אחד בקירות האלה, בחלונות האלה...". המבט כמו מבקש לפצות עלד ההחמצה הגדולה, לאחוז בחיים הקודמים, רגע לפני שהם נשמטים ואובדים.

מבטו של אבי, רגע לפני מותו: מאז הבוקר שכב על מיטתו בעיניים עצומות, נאבק על כל נשימה. הרופא אמר שיוכל להגיע לפנות ערב. חיכינו. ישבתי לצידו אוחז בידו. לפתע פקח את עיניו והביט בי במבט פעור, איום, כמי שמנסה להטמיע אותי בתוכו לפני שייפרד לעולם, מבט ארוך, עיניו בעיני, מבט משתאה באימה, מבט שיודע שהוא מבט אחרון. הוא הביט בי, בבנו, רק בי, כמו ניסה לבלוע אותי בעיניו, זמן רב, רב מאד, פעם בעיני האחת פעם בשנייה, שהרי אי אפשר להביט בשתי העיניים בבת אחת, אינני זוכר שמצמץ ולו פעם, זמן שנראה לי נצח, ואז חזר ועצם אותן, אחיזת ידו רפתה, הפנה ראשו, ומת.

זמן קצר קודם לכן עלה על בימת החאן המחזה "אושר", שכתבתי. אבינעם מור חיים שיחק את דמותו של האב, לירון ברנס שיחק את דמותו של הבן, אושר, ואודי רוטשילד את דמותו של הנער. וכך מתרחשת הסצינה: הנער מניח את ידיו על כתפי האב, האב פונה ללכת. לפתע עוצר ומפנה את מבטו לאושר. מבט ארוך. הנער מביט באב. האב אינו מסיר עיניו מבנו. המסך חוצה את הבמה, האב נעלם. במקומו עומד הנער לבדו, כנפיים על גבו. מתחוור לצופים כי זהו מלאך שבא ללוות את האב אל מותו. אני זוכר את מבטו של אבינעם המביט בלירון: מבט שליו, כמי שנפרד לשלום לפני צאתו למסע. דומה שכתבתי את התמונה הזאת, כמו להכין עצמי לקראת מותו של אבי.

מבטה של בתי, רגע אחרי שנולדה: היא שכבה בעריסה, בשלווה גדולה ועמוקה, עיניה שהיו כחולות בלידתה הביטו בעולם החדש ברוגע אינסופי, הייתי אומר בהשתאות רגועה, נוסעת שזה עתה הגיעה, סוקרת את הנוף החדש, לרגע נדמה היה לי שהיא מתבוננת גם בי, באיש החדש, באביה, עיניה בעיני, ואחר כך חלף מבטה הלאה. מבט ראשון. מבט אחרון.

לפעמים אני מביט בפניהם של הצופים באולם התיאטרון. כמה שונים המבטים. יש המביטים בעיניים בורקות, גופם רכון לפנים, יש המקשיבים קשב רב, יש המטים גופם לאחור, מבטם אדיש, כמו מסרבים להתרגש, כמו מאיימת החוויה שעל הבמה על טרדות היום-יום אליהן התרגלו ומהן הם מסרבים להפרד. אין דבר העומד בפני היצירה כמו ההרגל.
ההרגל שעוטה על החיים שכבה של עובש, מכסה את הנפש בכתמים של חלודה, מערפל את המבט כמו אובך. השגרה היא שגרון הנשמה. בוקר בוקר אותן פעולות, אותם רחובות אותם אנשים, הכל מוכר לעייפה. אתה מתקשה להתניע את עצמך. המבט בעיניו של פקיד הדואר. הוא מתבונן בטופס שאתה מושיט לו, הוא ראה אותו מאות פעמים. הוא יראה אותו עוד אלפים. זהו מבטם של הפקידים. המבט הממית.

ישנו המוות אותו נושאות המחלה או המלחמה, אך ישנו המוות האחר, זה שפניו כפני הבוהה במסך הטלוויזיה, כפני השעמום, כפני הדיכאון. המוות שבחיים. זה המתפשט אט אט בנשמה החיה, כתולעת שבערוגת השושנה בשירו של בלייק. מאבק במוות הזה הוא עניינה של האמנות בכלל ושל אמנות התיאטרון בפרט. האם נשאר בנו משהו מן המבט הראשון בעולם, ממבטו של הנולד. האם מן התחושה הזו שקשה לשער אותה נשאר בנו משהו, כמו זיכרון תאי או אינסטינקט עמום? "גם למראה נושן יש רגע של הולדת". אולי המבט הראשון הזה הוא רגע ההולדת של כל המראות הנושנים.
ירח מלא בליל קיץ... טיפות ראשונות של יורה... ניחוח הדשא הרטוב סביב בריכת השחיה... חריקות שרשרת הברזל של הנדנדה... טעם המים מן הברז בחצר... קול נקישת עקבים על המדרכה בשעת לילה מאוחרת...

במאבק הגדול שבין החיים לבין המוות שבחיים, מבקשת אמנות התיאטרון להתייצב לצד החיים. ברענון המבט, בביעור השגרה. בשינוי פרספקטיבות.

לעורר את המראות הנושנים, את הצלילים הראשונים, הריחות, הטעמים, התחושות. כמו זרעים באדמה יבשה שהמתינו לגשם הראשון כדי להקיץ משינה ארוכה. להשיב לחיים רגשות שנתכסו בקרום של הגנה מפני תסכול ואכזבה. התיאטרון הוא אמנות תמימה והוא קורא למבטם התמים של הצופים. השחקן מזכיר לנו שדבר בחיים אינו מובן מאליו. לעולם לא אשכח אותם, את שני המבטים, של בתי ושל אבי, מבטו האחרון של אבי, המבט הנורא מכל המבטים, מבט הפרידה הסופית. כמה שונה הוא המבט הרואה לראשונה, מן המבט המבין כי זו הפעם האחרונה.
ולעצמי אני אומר, שהתיאטרון כמו החיים נמתח בין שני המבטים הללו, הראשון והאחרון, וחשוב לי שאביט בראשון ואזכור את האחרון.

מיכאל גורביץ'
מנהל אמנותי